מבוא
אין ספק, טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל טוחנות. למעלה מעשר שנים חלפו מאז התמוטטותן של קבוצת חברות שהיו בשליטת רובי אסא, וסוף סוף מגיעים אלינו פסקי הדין של בית המשפט העליון שדנו בערעורים הקשורים להתמוטטות החברות. מלבד הכרעה בסכסוך גופו, מספקים לנו פסקי הדין קביעות חשובות בשאלות עקרוניות במשפט הימי ובדיני הסחר הבינלאומי.
הסנונית הראשונה היתה בפסק הדין מלפני כשנתיים, בערעור בענין טרנס כלל (ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ` מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ ואח`, מיום 16.12.01). באותו ענין, נדונה, בין היתר, שאלת אחריותו של סוכן המכס כלפי המחזיק בשטר מטען מקורי, לאחר שסוכן המכס השתתף בשחרור המטען שלא כנגד שטר המטען המקורי. בצד מספר קביעות עקרוניות וספציפיות, קבע בית המשפט העליון את הכלל הבא:
"סוכן מכס אינו פועל בחלל הריק. הוא מודע לנורמות הקיימות בענף, לנוהגים, לכך שזכויות צד ג` אמורות להפגע במידה הוא אינו נוהג בנאמנות וביושר, לכך שהמדובר בסחר בינלאומי. גם הוא יכול להעלות על הדעת את הנזק המסחרי-כלכלי העלול להגרם לא רק לצד קרוב או רחוק אלא גם למדינה, אם יצא הקול שאינה מקפידה לשחרר שחרור טובין לפי הוראות הדין ושטרי המטען, ובניגוד לנוהגי שחרור נורמטיביים ידועים. על הסדרים בינלאומיים יש להקפיד הקפדת יתר, באשר הם אמורים להביא בטחון במסחר הבינלאומי, בקשר בין האנשים והמדינה, ולשמור על זכויות הצדדים. אין ליצור בהם הסדרים "פנימיים" לא בטוחים, ללקוחות מועדפים, שסיכון רב בצידם. הסדרים אלו אינם ידועים לכל הצדדים לעיסקה, וספק אם היו מקובלים עליהם אילו ידעו עליהם בזמן אמת."
פסק הדין שלפנינו, מחודש יולי האחרון, דן בשאלה ראשונית עוד יותר - שאלת אחריותו של המוביל הימי כלפי מחזיק בשטר המטען, לאחר שהמוביל הימי לא נקט בזהירות הראויה, ואיפשר מסירת מטענים שלא כנגד שטר המטען המקורי. לכאורה, שאלה פשוטה ובנאלית לגמרי, שהרי כשמדובר בשטר מטען ימי סחיר, חובתו הבסיסית של המוביל הינה למסור את המטען אך ורק למחזיק בשטר מטען מקורי ששמו מצויין בשטר הטובין כנשגר או ששטר המטען הוסב אליו כדין. ואולם עובדות המקרה שלפנינו הפכו את הענין לסבוך הרבה יותר, מה שהצריך בחינה משפטית מדוקדקת.
עובדות המקרה
חברת רם תעשיות פלדה, שהיתה חלק מקבוצת חברות בשליטת רובי אסא, רכשה בשנת 1991 שלושה מטעני ברזל מחברת איפקמטאל הפולנית. המטען נשלח בתנאי CIF משצ`צ`ין שבפולין לישראל, באמצעות מוביל ימי פולני. על גבי שטר המטען הופיע כנשגר "to order", כלומר - שטרי המטען הוסבו על החלק (בלאנקו) ועצם האחיזה בהם הקנתה לאוחז את הזכות לקבל את המטען מהמוביל.
לצורך מימון העיסקאות פנתה חברת רם לחברת רד - רוק (Red Rock, להלן: "RR") שעסקה במימון עסקאות סחר בינלאומיות. חברת RR נטלה הלוואות לצורך הענין ממספר בנקים. המשלוח הראשון מומן על ידי בנק נשיונל דה פריס - סוויס, המשלוח השני מומן על ידי בנק דרזדנר, והמשלוח השלישי מומן על ידי בנק אמרו. רלבנטיים לענייננו המשלוח הראשון והשני בלבד.
שטרי המטען המקוריים הועברו לבנקים המממנים, שהעבירו אותם, ישירות או באמצעות RR לחברה לנאמנות של בנק איגוד. תפקידה של החברה לנאמנות היה למסור את שטרי המטען המקוריים לחברת רם לצורך שחרור המטענים, אך זאת אך ורק לאחר שחברת רם תחזיר את הכספים שנטלה כהלוואה לצורך מימון רכישת המטענים.
המטען האחרון הגיע לישראל בינואר שנת 1992. בחודש פברואר 1992 פנתה RR לבנק נשיונל דה פריס - ניו יורק (להלן: "BNP") לצורך ביצוע מימון מחדש - refinancing - לעסקאות המטען הראשון והשני. BNP נענה לבקשה והעביר לבנק נשיונל דה פריס - סוויס ולבנק דרזדנר את הכספים. במקביל אישרה החברה לנאמנות ל - BNP ששטרי המטען מוחזקים אצלה עבורו.
בפועל, המטענים שוחררו מהנמל והגיעו לידיה של חברת רם מבלי שהוצגו שטרי המטען המקוריים. היתה זאת חברת ג`יי. פי. סוכן אוניות ותפעול בע"מ שפעלה כשליח של המוביל הימי הפולני והנפיקה פקודות מסירה מבלי קבלת שטרי המטען המקוריים (אם תרצו לדייק - JP פעלה כשלוחה של חברת יעקב כספי בע"מ שהיה הסוכן של המוביל הימי הפולני). המטענים הועברו לשליטתה של חברת רם, ויעדם הסופי של מטעני הברזל לא נודע (ככל הנראה שימשו לבנייה). חברת רם נקלעה לקשיים כספיים ונכנסה להליכי כינוס נכסים, והכספים לא שולמו ל - RR.
בנסיבות אלו הגישו RR ו - BNP תביעות כנגד המוביל הימי הפולני, וביקשו לחייבו בתשלום של למעלה מעשרה וחצי מליון דולר (!) כפיצוי לנזק שנגרם להם עקב מסירת המטענים שלא כנגד הצגת שטר מטען מקורי.
עד כאן העובדות הבסיסיות, תוך שניסינו לקצר ככל האפשר.
בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי בחיפה, שאליו הוגשה תביעת הענק, דן בתחילה בתביעת RR. בית המשפט קבע שלוש קביעות עקריות וחשובות:
האחת: ל - RR לא עומדת זכות תביעה כנגד המוביל הימי הפולני מכח שטר המטען, שכן RR לא החזיקה בשטר המטען (המחזיק בשטר המטען היה BNP, באמצעות החברה לנאמנות).
השניה: ל - RR קמה זכות תביעה בנזיקין כנגד המוביל הימי, שכן שטר המטען נמסר ל - RR כבטוחה (משכון), והמוביל הימי גרם לכך ש - RR איבדה את הבטוחה. בית המשפט מצא שסכום המקדמה שקיבלה RR היה גבוה מסכום הפיתוי הנזיקי, ולכן לא קבע לה פיצוי נוסף.
השלישית: ל - RR היתה תרומה לכך שלא יכלה לממש את הבטוחה שנמסרה לה (שטר המטען). בית המשפט מצא שחברת RR ידעה, כבר בסוף נובמבר 1991, על בסיס מידע שמסרה לה החברה לנאמנות,
שהמטענים הוצאו מהנמל ומאוחסנים במחסני ערובה פרטיים על שמה של חברת רם. החברה לנאמנות סברה, בטעות, שחברת רם אינה יכולה למשוך את הסחורה ממחסני הערובה, אך RR חשדה שסביר מאד שחלק מהמטען אינו נמצא במחסן החל מינואר 1991. RR נמנעה בתחילה מלנקוט בצעדים משפטיים כנגד חברת רם, והעדיפה לנסות ולגבות את החוב בדרך של מו"מ. משכשלה, פנתה להליכים משפטיים.
בכל הנוגע לתביעת BNP, קבע בית המשפט המחוזי כי משהעניק BNP את המימון מחדש ל - RR הוא היה זכאי לתבוע את החזקה במטען מאת המוביל הימי. לפיכך קיבל בית המשפט את תביעת BNP וחייב את המוביל הימי הפולני בתשלום סכום של למעלה משישה וחצי מליון דולר בצירוף רבית ושכ"ט עו"ד בשעור נדיב ביותר (רבית 11% לשנה, שכ"ט עו"ד בשעור 15% מסכום פסה"ד - דהיינו כמיליון דולר).
הערעור בבית המשפט העליון
המוביל הימי הפולני ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל את תביעת BNP.
את טענות המוביל הימי ניתן לסכם כך: BNP קיבל את הזכויות מחברת RR, וזכויותיה של BNP אינן טובות מזכויותיה של RR. לפיכך, אותן טענות שיש למוביל הימי כנגד RR, עומדות לזכותו גם כנגד BNP. וביתר פירוט - כאשר BNP קיבל את שטרי המטען (פברואר 1992) כבטוחה, היתה זו כבר בטוחה חסרת ערך, שכן RR חשדה/ידעה באותו זמן שהסחורות נמסרו כבר לחברת רם.
בית המשפט העליון דחה טענה זאת, מכמה טעמים. סקירת כל הטעמים תצריך רקע משפטי ארוך, ולכן נעדיף להתרכז במה שנראה לנו כטעם מרכזי ועקרוני.
בית המשפט העליון קבע כי החבות של המוביל הימי הפולני כלפי BNP הינה חבות על פי שטר המטען כלפי מי שמחזיק בו. משמעותה של חבות זאת, לשיטת בית המשפט העליון, הינה שאין זה משנה מה הרקע שהביא להעברת שטר המטען אל אותו מחזיק. כל עוד פלוני מחזיק בשטר המטען קמה לו זכות תביעה כנגד המוביל הימי. בית המשפט הוסיף וקבע כי ערכם הכלכלי והמשפטי של שטרי המטען אינו נמוג לאחר שהמטענים נמסרו למי שאינו זכאי לקבלם.
קביעה זו, שהינה קביעה מרכזית ועקרונית, נתמכת בספרות המשפטית האנגלית. לא פחות חשוב, שניתן לקרוא מבין השיטין מה הוביל את בית המשפט העליון למסקנתו זאת - הרצון ליצור בטחון ויציבות בעסקאות הסחר הבינלאומי. בית המשפט הדגיש את ההנחה שבנק אשר מממן עסקת רכישת מטענים המובלים בים יכול להסתמך על ההתחייבות המופיעה בשטרי המטען שקיבל לחזקתו, מבלי שיהיה מחוייב לחקור בפרטי הפרטים של העיסקה הנדונה.
בית המשפט העליון היה ער לפסיקה בחו"ל שקבעה כי מידע חיצוני הידוע למי שמחזיק בשטר מטען ואשר סותר את המידע המוצג בשטר המטען עשוי למנוע מהמחזיק מלתבוע על יסוד שטר המטען. יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי העובדה ש - BNP יחד עם החברה לנאמנות סברו בטעות כי גם כאשר הסחורה היתה במחסני הערובה - עדין שלט עליהן שטר המטען, לא תוכל לסייע למוביל הימי. בית המשפט נימק קביעה זאת בכך שההתחייבות החוזית של המוביל הימי הופרה ללא קשר להתנהגותו של BNP, וכי BNP היה רשאי להסתמך על התחייבות המוביל בשטר המטען מבלי שיצטרך לחקור בפרטי העיסקה.
פסק דינו של בית המשפט העליון נוגע בשאלות חשובה נוספת והיא תקופת ההתיישנות המקוצרת להגשת תביעה בגין נזק למטען. בסוגיה זו נדון במועד אחר.
פסק דינו של בית המשפט העליון מצטרף לשורה של פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון אשר הדגישו את אינטרס הביטחון והיציבות של הסחר הבינלאומי. ראינו זאת בענין טרנסכלל (לעיל) ובפסק דין אחר שעסק באשראי דוקומנטרי (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ` בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נד(1) 773). מגמה זאת, ככלל, ומבלי להיכנס לפסיקה במקרה קונקרטי זה או אחר, הינה מגמה רצויה וחשובה.
ע"א 6260/97 פולסקה מורסקה ואח` נ` בנק נשיונל דה פריס ואח`; ניתן ביום 2.7.03
